הסיפור שלי ושל הלקוח שלי בסיטונאי בדים לא ארוגים בסרי לנקה

אנה מסרי לנקה

אנה היא סיטונאית קטנה מסרי לנקה. היא רוכשת ממני בדים לא ארוגים, תמיד רק מיכל אחד בכל פעם. אבל יש לה הרגל: בכל פעם שהיא חושבת על משהו, לא משנה כמה זמן הפרש הזמן הוא, היא תשלח לי הודעה

"לילי, הוורוד יכול להיות קצת יותר בהיר? כמו ורוד השקיעה בסרי לנקה."

"לילי, הלקוחה שלי אמרה שהצבע קצת שונה."

במקור, חשבתי שהיא מאוד רועשת. עד שלילה אחד בשלוש לפנות בוקר, הטלפון שלי התחיל לרטוט בפראות - היא שלחה לי יותר מתריסר הודעות קוליות בזו אחר זו.

קולה היה תזזיתי: "הנמל שובת, המכולות שלי עוכבו. אם הלקוח שלי לא יוכל לאסוף את הסחורה מחר, הם יבטלו את ההזמנה. אני אפשוט רגל. לילי, בבקשה תעזרי לי".

גררתי את עצמי מהמיטה ויצרתי קשר עם חברת השילוח, תוך כדי מאמץ לטפל בעניין.

אחרי יומיים שלמים של הלוך וחזור, סוף סוף שוחררה המכולה.

מאוחר יותר, היא אמרה לי שהיום הזה היה הקשה ביותר מאז שהתגרשה. אם המשלוח הזה לא היה עובר, החנות הקטנה שלה לא הייתה שורדת.

מאז, אנה עדיין שלחה הודעות כל הזמן, אבל אני כבר לא מרגישה שזה רועש מדי. בשנה שעברה היא שינתה את תמונת הפרופיל שלה - בתמונה, היא מחבקת את החבר החדש שלה, היא אמרה, "לילי, אני רוצה להזמין צבע חדש. הפעם, אני רוצה אותו כמו החול בחוף איפנמה."

השבתי, "תאר לי את הצבע, ואני אדאג שהמפעל יתאים אותו".

היא שלחה לי תמונה - סלפי יחפה, רגליה קבורות בחול.

בהיתי ברגליים המכוסות בחול דק במשך זמן רב.

בפעם הראשונה הרגשתי כאילו האדם בצד השני של המסך באמת מאוד קרוב אליי.